ברשותכם. בשבילי זו פעם ראשונה פה, אז תסלחו לי אם אני קצת מתרגשת. אני אנסה לדבר קצר.

אני רעות שבתאי, אני אלמנתו של גיא. גיא נהרג לפני שנה וחודשיים בלבנון בקרב גבורה. יחד איתו נפלו עוד חמישה, ביניהם הרב אבי גולדברג. גיא היה העוזר הצמוד של הרב אבי והוא היה שייך לרבנות בתוך גדוד נח"ל. לפני זה זכיתי להיות שנה שלמה אשת מילואימניק מגויסת. אני באה ממשפחה של מפוני גוש קטיף, גרים בעוטף עזה. ההורים שלי ואחותי ניצלו ב-7 באוקטובר, משפחה של עשרה ילדים ש-70% מגויסים בכל הגזרות. אנחנו חיים את המלחמה הזו – אני והמשפחה וכל החברות, כולנו. אני באה היום בכובע של אלמנה, של משפחה שכולה. אני מדברת ואני בוכה ביחד איתך וביחד עם כל הלומי הקרב. אני אגיד בסוגריים, כי לא בשביל זה באתי, אבל אני כאלמנה מוצאת את עצמי תומכת בחברות שהבעלים שלהן פוסט טראומתיים ואין מי שישמע אותן. אותי יש מי שישמע, אותן אין מי שישמע. לבי איתן ואני אעשה כל שביכולתי כדי לעזור להן. אבל באתי כדי להגיד מסר אחר: אני רוצה לתמוך בחוק הזה. כי אני בעד גיוס. אני גדלתי בבית מדרש של לימוד תורה ואהבת הארץ. בשבילנו זו זכות לשרת את המדינה הזו, זו זכות להתגייס ויש מצוות המלחמה להציל את עם ישראל. אני רואה את זה כחובה שהיא זכות. אני לא בקיאה בפרטים, אני אישה פשוטה, אבל את רוח הדברים אני יכולה להבין. המצב מורכב ואנחנו רוצים בגיוס חרדים בני ישיבות, אבל באותה נשימה אני גם חושבת שצריך להיות חכמים ומכבדים, ונגד כפייה שמדברת על להפיל את החוק הזה בגלל שזה לא עומד במכסות ובכל מיני יעדים. אני אתן דוגמה מהקרב שבו בעלי נהרג: גיא היה אחרי שנה של מילואים. רוב הזמן הם שירתו בהגנה על הגבול, אבל בראש השנה הם נכנסו. הגדוד שלהם הספיק להיכנס לשני כפרים בלבנון. בחג סוכות הם נכנסו בפעם השנייה, לכפר עייתרון בלבנון, והמשימה הייתה לכבוש ולטהר את הכפר הזה כמה שיותר ולהוציא משם כמויות של נשק. גיא לא היה לוחם, הוא היה עוזר של הרב, אבל נוצר מצב של חוסר בכוח אדם, לא היה מי שיבוא, ואין לי את הפרטים המדויקים, אבל היה בית אחד שהייתה בו טעות בזיהוי. הסתתרו שם שני מחבלים. המטרה לא הייתה לכבוש בית, המטרה הייתה להוציא משם אמל"ח. הרב אבי וגיא כמו תמיד אמרו הנני לכל משימה שצריך. הם באו לעזור לחבר'ה לפנות אמל"ח ומטווח אפס נפתחה עליהם אש. ארבעה נהרגו במקום, גיא נפצע אנוש, ואחר כך בקרב שהתפתח נהרג עוד חייל. הקרב הזה הוא דוגמה למחסור בכוח אדם. גם אני חושבת שצריך לגייס עוד, חסרים לוחמים. אבל באותה מידה אני אגיד – כשהגיעו כל החברים לבית החולים ואחר כך לשבעה, שומעים שהיו הרבה שלא התייצבו, גם המגויסים עצמם. מי שבסופו של דבר בחר להתנדב, לחצות את הגבול ולהגן על העם שלנו, אלה אנשים שספוגים בערכים האלה. היו כאלה שברגע האחרון לקחו את הרגליים וברחו, לא חצו את הגבול. וגיא, אני מזכירה, לא היה לוחם בסדיר, הוא היה כדורגלן בכלל. הוא אמר שזו פעם ראשונה שהוא חוצה גבול, אבל הוא התמלא בגבורה. הגבורה הזאת ינקה ממקום של ערכים. שום סנקציה שבעולם לא תצליח לגרום לחייל להתמלא בגבורה. זה חינוך, זה ערכים, זה הרבה יותר מכסף וסנקציות. אז אני פשוט רוצה להגיד שצריך למצוא את הדרך בצורה יותר עמוקה וארוכת טווח. איך לחנך את כל הדור והציבור הזה להרגיש שייכות וזכות לשירות הזה. אני אגיד עוד דוגמה – החברים שבאו לבקר בבית החולים. אתה רואה מילואימניקים בני 50 שסחבו אלונקה של פצוע. כולם שם אנשים לא בכושר, אלה האנשים שמתייצבים. אבל אתה רואה, זה לא הגיל, אלה ערכים בעיקר, זה מה שמוציא את החיילים לקרב. כולי תקווה שתצליחו למצוא את הדרך לגייס ולזכור מה מביא את החיילים להתייצב ברגע האמת. אני אגיד עוד משפט בתור בת: אבא שלי מלמד במכינה הקדם צבאית של עצמונה כבר 30 שנה. הוא קשור לרב רפי ולרב יגאל. אני יודעת שחלק מהדיבור פה על החוק זה הנושא של תנאי השירות של החרדים, ויש לפעמים התנגשויות עם זכויות של נשים בצבא. אני יודעת בתור בת של ואחת שחיה גם את עולם הצבא של בני הישיבות – זה מצב מורכב. לפעמים בשם האג'נדה של שילוב לוחמות ביחידות קרביות הצבא מאבד המון חבר'ה דתיים לוחמים שלא מוכנים להתפשר על יראת שמים והלכות. והצבא צריך לחשוב איך הוא עושה את זה בצורה חכמה, לאפשר לאנשים דתיים להתקדם בצבא. תודה לכם.